הפרעת קשב וריכוז

Tais S Moriyama,  Aline J M Cho, Rachel E Verin, Joaquín Fuentes & Guilherme V Polanczyk

מהדורה בעברית

תרגום: מריאלה מושבה, דורון אמסלם

 

עריכה: פז תורן

קשיי קשב, אימפולסיביות והיפראקטיביות שכיחים באוכלוסייה הכללית ויכולים להוות שלב התפתחותי נורמטיבי או חולף. למרות זאת, בקרב חלק מהאנשים קיימת התפתחות טיפוסית של מכלול תסמינים, הכוללת פגיעה תפקודית, גורמי סיכון ידועים, תפקוד נוירופסיכולוגי לקוי וממצאים נוירו-ביולוגיים תואמים. האנשים  הללו לוקים בהפרעת קשב וריכוז עם או בלי היפראקטיביות, שהיא אחת מההפרעות הנפשיות השכיחות ביותר בעולם בקרב ילדים ונוער, עם שכיחות של כ- 5% בקירוב מהילדים והנוער מתחת לגיל 18 (Polanczyk et al, 2007). הפרק הנוכחי יעסוק בדרכי האבחון והטיפול של הפרעת קשב וריכוז.

הפרעת קשב ריכוז נכללה לראשונה ב World Health Organization’s International Classification of Diseases, 9th edition (ICD-9), וב American Psychiatric Association’s Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders second edition (DSM- 2). התסמין שהשתמשו בו כדי לתאר את ההפרעה היה פעילות יתר (היפראקטיביות). בעוד שב- ICD-9 כונתה ההפרעה "תסמונת פעילות-יתר של גיל הילדות " “hyperkinetic syndrome of childhood”, כיום ב ICD-10 ההפרעה נקראת "הפרעת פעילות יתר" "“hyperkinetic disorder”. ב DSM-2 נקראה תגובת פעילות- יתר של גיל הילדות) “hyperkinetic reaction of childhood”). רק בשנים מאוחרות יתר, החל משנת 1980, החלו לשים דגש למרכיב של קשב וריכוז כחלק מההפרעה, ולכן כונתה קשיי קשב עם או בלי פעילות יתר (היפראקטיביות) “attention-deficit disorder with or without hyperactivity” (DSM-III) ובהמשך הפך שמה להפרעת קשיי קשב – היפראקטיביות deficit hyperactivity disorder-“attention DSM-III-R and DSM-IV)).

אפידמיולוגיה

 קיימים הבדלים בשכיחות הפרעת קשב וריכוז בהתאם לקריטריונים בהם משתמשים לצורך מתן האבחנה. בסקירה שפורסמה לאחרונה, שכללה 102 מחקרים ממקומות שונים ברחבי העולם, נמצא ששכיחות הפרעת קשב וריכוז בילדים ומתבגרים עד גיל 18 עומדת על 5%, כאשר בקרב ילדים השכיחות היא 6% , ובקרב מתבגרים השכיחות היא 3% (Polanczyk et al, 2007). למרות ההערכות השונות, אין עדות לשוני בשכיחות ההפרעה בין התרבויות השונות. מחקרים רבים מראים שההפרעה שכיחה יותר בקרב גברים למול נשים, עובדה המחוזקת היטב גם בהסתכלות הקלינית.

אטיולוגיה וגורמי סיכון

 הפרעת קשב וריכוז היא הפרעה משפחתית עם גורם גנטי משמעותי. התורשתיות (מוגדרת כתרומה היחסית של הגורמים הגנטיים לשונות הפנוטיפית באוכלוסייה) של הפרעת קשב וריכוז היא בין הגבוהות בקרב המחלות הפסיכיאטריות,  ומוערכת ב-76% (Faraone et al, 2005). אולם, גורמים גנטיים לבדם אינם מסבירים את ההיארעות של ההפרעה. האטיולוגיה של ההפרעה הינה מורכבת, כאשר גורמים סביבתיים, תורשתיים וביולוגים מהווים גורמי סיכון. 

מספר גנים הוצעו כקשורים להפרעת קשב וריכוז, ביניהם גנים הקשורים למערכת הקטכולאמינים. למרות זאת, נראה כי כל גן מעלה רק במעט את הסיכון להתפתחות ההפרעה (Faraone et al, 2005).  בנוסף, במחקרים genome-wide association studies,, שהם מחקרים אשר סורקים את הגנום כולו ללא היפותזה מקדימה,  לא הוספו פילומורפיזמים חדשים לידע הקיים (Neale et al, 2010.

הפער שנוצר בין אחוזי התורשתיות הגבוהים לבין התוצאות השליליות שהניבו מחקרים אלה עודדו מחקר שמטרתו למצוא בסיס אטיולוגי אחר. אפשרות אחת שהוצעה היא שההפרעה הינה תוצר של שילוב בין גורמים תורשתיים וסביבתיים Nigg et al, 2010)). למעשה, נמצא קשר גנטי- סביבתי בין חשיפה תוך רחמית לעישון, לבין ווריאציות של הגנים DAT1 ו DAT4 (Nigg et al, 2010).

מהדורה בעברית – תרגום: מריאלה מושבה, דורון אמסלם

עריכה: פז תורן

לקריאת הפרק המלא על הפרעות קשב וריכוז בתרגום מריאלה מושבה ודורון אמסלם ובעריכת פז תורן לחץ כאן

עמוד הבית

מאמרים

Facebook

You Tube

Twitter

LinkedIn

Wikipedia

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *